אני מרגישה כאילו יש לי שני ילדים

בחורה: "כשאתה בא מהעבודה, מה הבעיה לדעת מה לעשות? אתה לא רואה שהכיור מלא? אתה לא יודע שצריך לסטרל בקבוקים? ומה הבעיה להתאים בגדים לילדה? למה אני לא צריכה שיגידו לי איך לעשות את זה??! לפני שנסעתי בפעם הראשונה שיצאתי עם חברה לחופשה בחול לשלושה ימים הייתי צריכה להשאיר לו הכל מסודר וממויין מראש"

בחור: "אם את לא צריכה שני ילדים אז תפסיקי להתייחס אלי כמו ילד ותני לי לעשות דברים בדרך שלי".

בחורה: "ואז הילדה תלך לגן עם חולצה עם לבבות ומכנסיים מנומרים".

לפני כמה ימים הגיע אלי זוג וככה נפתחה הפגישה. עצרתי אותם מהר מאוד כי כבר זיהיתי שזה הולך לכיוון של ויכוח. ויכוח שחוזר על עצמו כל יום והגיע הזמן למצוא לו פיתרון משמעותי. כמובן שזאת לא הייתה הבעיה העיקרית וכאשר מיקדנו את הבעיה הבנו שמדובר בהורים טריים שמתקשים לחלק ביניהם את המטלות הקשורות בהורות וגם, החלק שאולי הכי משפיע, מתקשים למצוא את זוגיות "כמו שהייתה". למזלנו, התלונה הנ"ל נפוצה מאוד, חוזרת על עצמה אצל המון זוגות שמגיעים אלי והיא אפילו דוגמא די עיקרית בהרצאה שאני מעבירה על זוגיות אחרי לידה. כן, כן, מבטיחה שיכול להיות דבר כזה זוגיות אחרי לידה).

נתחיל מההתחלה? "חופשת" לידה - חופשה זה לא.

אמא בחופשת לידה נכנסת למצב של F16 על טורבו במופע יום עצמאות, מצב שכולל הספק של אינספור מטלות ומה בדרך כלל היא לא מספיקה? שירותים, קפה חם, לשבת לאכול ארוחה נורמלית (שאריות שניצל מהצהריים וגבינה לבנה מהבוקר לא נחשב) ובכלל, שניה לנשום.

ואז מה קורה?

מגיע הערב ובן הזוג נכנס מהעבודה ורוצה לעשות "חפיפה" אז הוא ושואל "איך אפשר לעזור?" או "מה צריך לעשות". אז אם שניה נתעלם מהסמנטיקה (אתה לא "עוזר" ולא "צריך" אתה האבא!) ונתעלם גם מהרצון לענות: פשוט תסתכל מסביב על הזבל שעולה על גדותיו, הבקבוקים הלא מסוטרלים וגם על התשובה שאני עונה כל יום והגיע זמן שתבין לבד - מ-ק-ל-ח-ת, ונבחן את הכל בצורה פרקטית ואובייקטיבית, האבא נכנס הביתה למפעל. מפעל שעובד רצוף 7\24 ועכשיו הוא צריך להיכנס לתוך המפעל הזה ולהתחיל לתפעל. מאוד קשה "פשוט" להשתלב בתוך כל הדבר הזה.

מה הפתרון? זוגיות וסדר עדיפויות

קודם כל מבינים שאנחנו ביחד בענין ההורות ואנחנו ביחד בזה שאחד עובד מחוץ לבית ואחד עובד(ת) כרגע בתוך הבית אז כדאי שנתפעל את זה כזוג. זוג חברים! ולא רק זוג הורים. ומה זה אומר? זה אומר שאנחנו מתחילים מלהבין שלשנינו קשה, שעל שנינו עבר יום עמוס ולשנינו נשארה עוד הרבה עבודה להיום.

כמישהו נכנס הביתה לתוך כל הבלאגן הוא באמת לא יודע מה הכי דחוף ואם הוא עכשיו יעמוד לסטרל בקבוקים כשאני בכלל לא צריכה בקבוק זה סתם מיותר, עדיף להתחיל ממשהו אחר, כמו למשל לתת לי ללכת לעשות פיפי, או להוריד את הזבל שכבר מסריח מחיתולים - בשביל זה אני צריכה להסביר. לבקש.

לסמוך אחד על השני גם אם אני הייתי עושה את זה בדרך אחרת

אם ניקח למשל את עניין המקלחת כדוגמא: במידה ואני יודעת שהוא יודע לעשות מקלחת, אני יכולה לקחת בחשבון שזה בסדר אם ילביש את הילדה בבגדים מאוד לא תואמים. נכון, אני הייתי בוחרת סט מתאים אבל המטרה שלי כרגע היא שהילדה תעשה מקלחת בלי שאני אצטרך רק להביא מגבת, רק להביא בגדים "טובים" ורק להביא סבון ובשביל שסיטואציה כזאת תתרחש אני צריכה לתת את ההרגשה שאני סומכת עליו.

ומה הכי חשוב?

לפני כל הערה אחד לשני לחשוב האם אפשר להחליף את ההערה במילה טובה. כן, זה נשמע קצת "הווווווו" אבל מהנסיון שלי בייעוץ זוגי והדרכת הורים, ממש פה בתחילת ההורות, מתחילות הרבה דילמות זוגיות שאפשר לפתור ולמנוע בקצת אמפתיה.

אז בפעם הבאה שאתם משכיבים לישון ילד עם בגדים לא תואמים ופספוס של אחד התיקתקים פשוט תחייכו.